בכל בוקר קמה התקווה מחדש.
מבצבצת מבעד לתריסים, מבקשת להיכנס פנימה.
למרות החושך היא מסמנת קוקוים של שמש.
היא חמקמקה,
צריך לתפוס אותה ולא לעזוב,
עם תפילה, עם כוונה,
שלא תשים פעמיה לאחור.
ואז מתאפשרת התפילה מליבי,
אני מבקשת את התקווה, את השמש והאור.
את החיבור ואת האהבה.
יוצאת אל יומי.
נוסעת לאינקולינה בכאוכאב,
דילוג של 5 דק מיודפת לוקח את הוויתי למקום אחר.
שכניי קוראים לעברי-
״סבח אל נור״-בוקר אור
״סבח אל יסמין״ -בוקר של יסמין
״סבח אל ורד״- בוקר של ורדים
אנחנו עומדים דקות ארוכות ומדברים, שיחות של בוקר.
ר' עברה לתל אביב והיא מאושרת.
ס' בהריון מתקדם.
נ' מגיעה עם ילדיה המקסימים.
אני פותחת אט אט את החנות,
השיחות ממשיכות…
כולן אומרות: ״אינשאללה שיהיה שקט״
סמר מגיעה לוקחת סל ואוספת מוצרים מהחנות, היא זורקת לעברינו ״מאז שיש חנות בריאות בכאוכאב וואלה יש שינויים בבית, אוכלים יותר בריא״
היא צוחקת...
אני כאן בכפר ועולות בי שאלות לא פעם, אפילו שאלה שללא בושה מתייצבת מול פניי:
למה את כאן?
הקפה השחור הגיע עם הכוסות הקטנות ולצידן מעמול מתוק
אנחנו משוחחות עכשיו שיחה של נשים, קצת מסתודדות…
מסתכלות לצדדים שאיש אינו מקשיב
וזה מעמיק וזה מחמם וזה קרוב.
לגימה מהקפה השחור, החזק, המעקצץ
ויש הרבה ברכות וגינונים של תודה ומסורת…
ואני מנסה לומר עוד מילה ועוד מילה בכדי להרגיש חלק מההווי המקומי. ולרגע אני כולי תקווה,
תקווה שהיא גם הודיה גדולה!
על הזכות בלי להבין מדוע, מבלי להבין למה אני כאן…
זכות לחוות תקווה, חיבור, קשר, אהבה,
זכות לחוות שלום קטן
Comments